מקרה בוחן של טיפול במשחק עם ילדים

מאת: מרב בארי – פסיכולוגית קלינית וחינוכית

גאיה ואני יושבות על הרצפה בין שתי כורסאות. מעלינו פרושה שמיכה גדולה כאוהל. כמה שניות של שקט ו…..בום! גאיה מקפיצה את הגג של האוהל וכל הגולות שפיזרנו עליו מתפזרות ברעש בחדר: איזה ברד בחוץ! סערת ברקים ורעמים! אבל אנחנו מוגנות בתוך המחבוא שלנו, שום דבר לא יכול לפגוע בנו כאן.

ארבעה גיליונות נייר גדולים מחוברים בסלוטייפ פרושים על כל רצפת החדר. יאיר ואני מציירים בגואש אדום ושחור נינג'ה ענק ואימתני עם מסכה שחורה וחרב שלופה. נראה מי יעז עכשיו להתעסק איתנו ולקרוא לנו בשמות!

יובל מבקש שאסתובב ולא אסתכל, וטומן יהלומים צבעוניים ונוצצים בארגז החול הקטן. נראה אם תצליחי למצוא את כל היהלומים! אני חופרת ומגלה יהלום אחד, ואחריו עוד אחד ועוד אחד. ועוד אחד שהסתתר ממש ממש טוב! הנה מצאתי את כולם. ועכשיו את תחביאי ואני אחפש! כיף להתחבא ולחפש, אבל כיף גם להימצא ולמצוא ולחשוף את האוצרות שטמונים עמוק בפנים, מוסתרים מתחת לשכבות של התנהגות מרדנית ומכעיסה…

העולם הפנימי, הדמיון, הפנטזיות, מקבלים פתאום ממשות מסעירה כשהמבוגר המשחק עם הילד הופך שותף

המוסיקה מיוטיוב מתנגנת במלוא העוצמה: סטטיק ובן אל מקפצים על מסך הטלפון ואיתם מיקה. מדהים איך שאת יודעת את כל המילים! ואיך את זוכרת את כל הריקוד המסובך הזה? אני הקהל המתפעל, ומיקה רוקדת ואף אחד לא יכול לקחת לה את הבמה ואת תשומת הלב. כל העיניים מופנות רק אליה!

"כל התלמידים לפתוח מחברות ולהעתיק מהלוח!" מצווה עלי שיר. זה עתה רשמה על הלוח תרגילי כפל מסובכים, ואוי ואבוי למי שיפריע או יתחצף. כבר קיבלתי אזהרה אחת ובפעם הבאה המורה תאלץ להזמין את ההורים לשיחה. כמה נחמד להיות בצד הזה של הלוח, של המורה היודעת-כל והמפחידה קצת… ואני מצליחה להרגיש קצת ממה שחווה שיר בכיתה, להתקרב קצת יותר לחוויה היומיומית שלה של תסכול וכישלון.

                                                                ***

כמה קסם וכמה חופש יש בעולם המשחק. וכמה קרבה ונחמה וקבלה ללא תנאים יש בחוויה המשותפת של המשחק עם המטפלת.

הודות לויניקוט אנו מבינים היום את הקשר ההדוק בין היכולת לשחק לבין בריאות נפשית וביטוי עצמי אותנטי. בעיני, הנכונות של המטפל – אדם מבוגר – לצלול ביחד עם הילד לעולם הדמיון, להשתתף באופן פעיל ויצירתי וחי במשחק של הילד, מהווה חוויה מרפאת מיוחדת במינה שלרוב אינה מתאפשרת מחוץ לחדר הטיפול.

העולם הפנימי, הדמיון, הפנטזיות, מקבלים פתאום ממשות מסעירה כשהמבוגר המשחק עם הילד הופך שותף לאותו עולם ונענה ברצון להוראות הילד –שהוא גם התסריטאי, גם הבמאי וגם השחקן הראשי במחזה. ויש בכך תיקוף ואישור וחיזוק לכל מה שאמיתי בילד – למהותו העמוקה, הייחודית והחד-פעמית.

התאימו לי מטפלים מומלצים