מה בין מציאות פנימית לחיצונית לפי ויניקוט? מתי ראיה מפוכחת מתאפשרת?

מאת: ישראלה זקס – פסיכולוגית ומטפלת משפחתית

ויניקוט כתב שמשימת קבלתה המפוכחת של מציאות אינה מסתיימת לעולם. זהו תהליך המתקיים כל הזמן. אבל, על מנת שיתאפשר, ולא נתעלם, נדחה, נכחיש ונספר לעצמנו ולסביבה סיפורים ואגדות. זקוק האדם לדמות מיטיבה בחייו, בדמות הורה /בן זוג/מטפל שיספק לו אזור ביניים בין המציאות הפנימית לחיצונית. זאת באמצעות סינון וויסות גירויים מחוץ ומפנים.

מתי והאם הבפנים והבחוץ נפגשים?

אדם המאבד את הוריו, או שלא חווה חווית טוב מהוריו, מאבד את המצפן שמורה לו את דרכו באופן אידיאלי. בשנת 1971 פרסם קוהוט את ספרו המשמעותי הראשון, "The Analysis of the Self", ובו הציג את תפיסתו התיאורטית והטיפולית, שזכתה לכינוי פסיכולוגיית העצמי. קוהוט מציג תיאוריה של חסך, וטוען שהחולי מקורו בכשל סביבתי. החוויה האנושית של היותנו עצמנו באופן ברור ויציב, נרכשת כתוצאה מאינטראקציה מיטיבה עם דמות הורה. כאשר חסרה אינטראקציה מיטיבה, אדם חש חולה וחסר חיים מבחינה נפשית, חסר ערך לעצמו ולאחרים, מיותר, לא משמעותי ובלתי נראה על ידי העולם.

בקליניקה נראה שני סוגי תלונות עיקריות:

1. אקוטית – תלונה על משבר נפשי גדול שחל לפתע. לדוגמא, צעיר כשרוני והישגי, מוצלח בכל קנה המידה חברתי. אינו מתקבל למקום עבודה נחשק ויוקרתי ועקב כך נקלע למשבר חריף.

2. כרונית – תלונה על תחושה כרונית של חוסר חיוניות, חוסר בחדוות חיים, אי יכולת להינות. מין דיכאון מתמשך והעדר תחושת חיוניות.

קוהוט יוצא מנקודת הנחה, שהבעיה דומה בשני המקרים. להערכתו מדובר בחסך ראשוני ממושך של דמות מיטיבה שיצר עצמי פריך ומחורר, בלתי יציב שאינו מסוגל להתקיים בעולם ללא תחושה מתמדת של חרדה קיומית.

התהליך הטיפולי מנסה להצמיח מחדש את "העצמי", מהמקום בו הוא נעצר. מנקודת הטראומה הבודדת או המצטברת. טראומה של נטישה פתאומית או מתמשכת מההורה ומחומרים המזינים את העצמי.

המטפל ינסה לחדש מטריצה זו ולספק את חומרי ההזנה החסרים. בדרך של להבין ולהכיר את עולמו הפנימי של המטופל. לזהות רגשות, וחוויות מעולמו הפנימי שהפכו לבלתי נגישים עבורו מסיבות שונות..

זאת ביחד עם יצירת קשר יציב עם דמות מטפלת מיטיבה, יוצר לרוב תחושה של בטחון קיומי בלתי מעורער, אשר בונה בהדרגה את העצמי באופן אינטגרטיבי ויציב. וסיום, אפתח צוהר לזווית של הורות. הילד עבור ההורה הוא "כעץ שתול על פלגי מים"… בהורות מיטבית, שומה על ההורה להשקות , לדשן, להכיל, להתפעל. ילד שלא יחווה את הטוב, יגדל בתחושה פנימית של חסר. עד שיפגוש בדמות מיטיבה.

ובנקודה זו, לאורך הדרך, עשוי הילד לפגוש דמויות מיטיבות כמו: מחנך, מורה, חבר או קרוב משפחה. דמויות המהוות עבור הילד שגדל לנער ולבוגר,"זולת עצמי" הממלא את המקום החסר ובעל יכולת להעניק ולתת הקשבה ואמפטיה.

בדרך זו לצמיחה והתפתחות בריאה, מצויים גם אנו המטפלים, להעניק, לתת ולמלא ככל האפשר את החסר.