עבודה בטיפול על הפסיכוסומה – כשהגוף מדבר בטיפול

מאת: שרה מדן הפשטיין, עובדת סוציאלית קלינית ומטפלת רגשית, עם התמחות בטראומה

ישנם מטופלים שהחרדה מתאפיינת אצלם בקשיי וויסות ובתחושות עומס והצפה קשים להכלה. באופן לא מודע, לא פעם מתבטאת החרדה בסימפטומים גופניים- פסיכוסומטיים: כאבים שרירים, כאבי ראש או בטן, בחילות ועוד. ניצה ירום (2001) כותבת על ה"גוף המדבר", המבטא את מה שאיננו יודעים ואיננו נוטלים עליו בעלות, אך הוא רשום בגופנו ומופקד בו. ירום מתארת נטייה אצל מטופלים שגופם מדבר, להישאב לשיח על הגוף ולדאגה לבריאות כליבת התקשורת והקרבה. הגוף הוא הערוץ לתקשורת והשיח הוא על מה כואב, ולא על מה שמרגישים. חשוב להדגיש שהכאב במקרים כאלו הוא אמיתי- כשהגוף מדבר הוא דובר אמת. ההבנה שהמקור הוא בכאב נפשי לא מבוטא אינה מבטלת את קיום הכאב כגופני, אלא ההבנה היא שהרגש מתורגם למיחוש גופני.

כשהפנים והגוף מדברים את החרדה - כאבי שרירים, כאבי ראש או בטן, בחילות ועוד

האיברים החולים והכואבים והקושי לשאת את הכאב, מייצגים לעיתים אובייקטים פנימיים פגועים מתקופת הילדות (Klein, 1935), או את כישלון הסביבה להיות מותאמת לצרכים הראשוניים בתקופת הילדות (ויניקוט, 1945). בשל הכשל הסביבתי נוצר תהליך נתק בין התפקוד הרגשי ובין הגוף שאמור לייצג את החיוּת הפיזית. ההפרעות הפסיכוסומטיות, הממוקמות בין המרחב המנטלי לפיזי, מבטאות את הנתק הזה. ויניקוט (1954) עושה חיבור בין מצבי פסיכוסומה ובין ההתמקמות בקשר. במצב של נתק בין הגוף ובין התפקודים המנטליים כתוצאה מכשל סביבתי, קיימת נטייה להזדהות בקלות עם ההיבט הסיבתי של כל מערכת יחסים הכרוכה בתלות.  מטופלים כאלה יהיו בעלי נטייה לעיתים להתאים את עצמם באופן פעיל לצרכי האחר בעוד הם עלולים לחוות איום של התמוטטות או התמוטטות ממשית, משום שלמעשה כל אותה עת שהם מתאימים את עצמם, הם גם זקוקים למישהו שיהווה עבורם סביבה טובה ממשית. מטופלים כאלה מתרגלים להתמסר אל האחר ולפעול כאוטומט על פי רצונו, תוך מחיקת צרכיהם שלהם, אך אז להתמוטט מאכזבה, מכך ששוב לא ראו ולא מילאו את צרכיה הבסיסיים (ויניקוט, 1954).

בטיפול אליו מגיעים מטופלים עם ביטויים פסיכוסומטיים,  חשוב לייצר שיח אמיתי בו תהיה התייחסות רצינית אל הכאב, אך גם תשומת לב לחרדה ולמצבים הרגשיים שמתבטאים דרכו. יש חשיבות גדולה גם לעיסוק בהתמקמות בקשר,  על המטפל והמטופל להחזיק את הנטייה האפשרית של המטופל לזהות את צרכי האחר ולהתאים את עצמו לצרכים אלו, ולסייע לו לחוות מחדש עמדה שבה הסביבה מיטיבה, רואה ומאפשרת חיוּת ממשית.

תיאור מקרה

רונית, אישה בת 35, נשואה ואם לשלושה ילדים הגיעה אלי לקליניקה לאחר הפנייה של רופאת המשפחה. בעקבות תלונות על כאבי בטן חמורים נערך בירור רפואי מעמיק לרונית בקופת חולים, בסיומו נשלל מצב רפואי שיכול להסבירם ונותר רושם של הרופאה כי מדובר בביטוי פסיכוסומטי למצוקה נפשית. בטיפול תיארה רונית שבחודשים האחרונים, אחת לכמה שעות היא סובלת מהתפרצות עזה של כאבי בטן, כזו שאינה מאפשרת לה תפקוד תקין. הכאבים נפסקים לרוב לאחר שהיא שוכבת במיטתה בחדר מוחשך עם "שמיכה כבדה".

ברקע, רונית תיארה את עצמה כאם ובת זוג מסורה, "בת הורית" להוריה ואוזן קשבת לכל מי שזקוק לה- הגיסות, האחיות, השכנות, בן הזוג והילדים. היא תיארה זאת בגאווה גדולה, וגם בכאב- בשל כאבי הבטן התכופים היא אינה יכולה להיות שם עבור כל מי שזקוק לה.

במהלך הטיפול הבנו כי רונית סובלת מחרדה קשה, מקשיי ויסות ומעומס והצפה קשים להכלה. באופן לא מודע, אלו התבטאו בסימפטומים גופניים. מאז שחוותה טראומה נפשית בצעירותה, כבר שנים שרונית חווה את גופה כבלתי נסבל לנשיאה. לא רק שהוא אינו הגן עליה, הוא מעכב כבר שנים את יכולתה לחוות את עצמה חיה. הפרסונליזציה, כלומר התפתחות התחושה שהעצמיות נמצאת בתוך הגוף נפגעה אצלה, וכתוצאה מכך אבדה לה תחושת החיוּת בגוף והתפתחה דה-פרסונליזציה; חוסר יכולת שלה לחיות בתוך הגוף, שמתבטאת דרך סימפטומים סומטיים (אוגדן, 2001).

מאז שהיא ילדה, רונית התרגלה להתאים את עצמה באופן פעיל לצרכי האחרים במשפחתה. בעוד דפוס זה נחווה על ידה כחיובי, הוא ביטא בצורה מסוימת צד כוזב של העצמי שלה; כשהיא התאימה את עצמה לכולם, בעוד היא נזקקה נואשות למישהו שיתאים את עצמו לצרכיה. הטיפול איפשר לרונית לקבל מקום משלה בו היא, במובן מסוים, נזקקת. היא החלה להרגיש רצויה ואהובה מבלי שתצטרך לרצות ולהתאים את עצמה. החרדה שחלקה נבעה מהפחד לאבד אובייקט משמעותי כשצרכיו לא ימומשו, התמתנה בהדרגה. ככל שהקשר הטיפולי נעשה משמעותי יותר, ולרונית התאפשר להביא חלקים מורכבים שלה- חלקם גם תלותיים ואגוצנטריים, כך גם הביטוי הגופני של החרדה התמתן וכאבי הבטן התמעטו. רונית החלה לדבר על מה שהיא מרגישה בטיפול ומחוצה לו, לא רק דרך הגוף אלא גם דרך המילים, ולגוף חזרה תחושת חיוּת ובריאוּת.

מקורות מידע

Klein, M. (1935). A contribution to the psychogenesis of manic-depressive states.  The International Journal of Psychoanalysis.‏

אוגדן, ת.ה. (2001). לחשוב מחדש את הגוף. בתוך ע. ברמן וש. ויגודר (עורכים). על אי היכולת לחלום (עמ' 184  -195). תל-אביב, ישראל: עם עובד.

ויניקוט, ד.ו. (1945). התפתחות רגשית פרימיטיבית. בתוך ע. ברמן (עורך).  עצמי אמתי עצמי כוזב (עמ' 48-61). תל- אביב, ישראל: עם עובד. 

ויניקוט, ד.ו. (1954). התפקוד המנטלי ויחסו לפסיכֶה-סומה. בתוך ע. ברמן (עורך). עצמי אמתי

עצמי כוזב (עמ' 78-92). תל-אביב, ישראל: עם עובד.

ויניקוט, ד.ו. (1954). פחד מהתמוטטות. בתוך ע. ברמן (עורך). עצמי אמתי עצמי כוזב (עמ' 287-291). תל-אביב, ישראל: עם עובד.

ירום, נ' (2001). הגוף מדבר. תל אביב: דביר.