הכחשת מוות – מפרספקטיבה בודהיסטית ואקזיסטנציאליסטית

מאת: מעיין דור זיידרמן – פסיכולוגית קלינית

יום אחד אנחנו נמות. כולנו יודעים זאת, לא? מסתבר שלא. מזה מספר עשרות שנים, תיאוריית ניהול האימה (TMT) עוסקת בנושא ומסבירה את המנגנונים הפסיכולוגיים הקשורים בהכחשת מוות, מנגנונים שנועדו להגן עלינו מפני האימה הכרוכה בידיעה על מותנו העתידי. כלומר: אנשים מודעים לכך שזולתם ימותו יום אחד, אך מתקשים להכיר במותם שלהם.

יום אחד אנחנו נמות. כולנו יודעים זאת, לא? מסתבר שלא!

בנובמבר 2019 פורסם בירחון המדעי "נוירואימאג'" מאמר השופך אור על המנגנון המוחי של הכחשת המוות (Dor-Ziderman, Lutz, & Goldstein, 2019).   זוהי איננה רק הכחשה רגשית או קוגניטיבית, כפי שתיארה תיאוריית ניהול האימה,  אלא תהליך הקשור בתפיסה, המתרחש במהירות של שברירי שנייה, במוח האנושי.

במהלך הניסוי הוצגו לאנשים תמונות פנים של עצמם/תמונות של אנשים אחרים לסירוגין. במקביל, הבהבו על המסך מילים הקשורות במוות כגון "קבורה", "אבל" וכו'. כאשר אנשים נחשפו לתמונות פנים של אנשים אחרים בצימוד עם מילים הקשורות במוות, הם יכלו לזהות בקלות את הקישור של מוות עם הזולת. לעומת זאת, כאשר הופיעה תמונה של פניהם שלהם, בצימוד עם מילת מוות, המוח הפחית משמעותית את תהליכי התפיסה, ופירש את הצימוד של מוות ו"עצמי" כלא אמין, לא סביר.

ממצא זה מאשש את קיומה של הכחשת המוות כחלק מתהליכי התפיסה במוח. ייתכן כי שורשי התהליך נעוצים במיליוני שנות אבולוציה אנושית, שבררה אנשים ש"הכחישו" את מותם, והכחשה זו סייעה להם לשרוד יום נוסף, להילחם באיתני הטבע ולברוח מטורפים מהר יותר, מתוך אמונה ש"לי זה לא יקרה".

ייתכן גם כי ממצא זה הוא חזק יותר בחברה המערבית בת זמננו שבה ההזדקנות, הגסיסה והמוות הם נושאים מודחקים ומושתקים. אנשים מוציאים הון עתק על טיפולי אנטי-אייג'ינג, שיאטו או אפילו יהפכו את תהליכי ההזדקנות. כאשר אנשים הופכים זקנים מאד, הם מועברים לבתי אבות, שיקלו על הטיפול בהם אבל גם ירחיקו אותם מעיניהם של הצעירים.

נושא המוות איננו חלק מתוכנית הלימודים ואיננו חלק מהשיח החברתי. בנוסף לכך, רעיונות שמקורם בעמק הסיליקון מטפחים תקוות לגבי חיי נצח, העברת התודעה לגוף אחר לאחר שהגוף הנוכחי ימות, וכולי. דוגמא מחרידה במיוחד הייתה הפרסומים אודות מותו של עבריין המין ג'פרי אפשטיין שהתכוון לשמר את גופו לאחר המוות, כדי שמדענים יוכלו "להעיר" אותו בשלב מאוחר יותר.

הכחשת מותנו שלנו מעלה שאלות לגבי העיסוק בנושא במסגרת טיפולית. מטופלים רבים מגיעים לטיפול לאחר שאיבדו הורה בגיל צעיר, נאלצו להתמודד עם סכנה לחייהם שלהם, או עסוקים  בגסיסה של אדם אהוב ועוד. המטופלים מתפתים להכחיש את המוות, וגם המטפלים עצמם.

אני רוצה להציע שתי גישות אפשריות להתמודדות עם הנושא בטיפול, אחת מגיעה מהפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, והשנייה מהפילוסופיה הבודהיסטית.

הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית

הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, שזכתה לתנופה משמעותית באירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה, על כל ההרס והחורבן שליוו אותה, עוסקת רבות בנושא המוות.

על פי גישה זו, אין משמעות מובנית לקיום. הקיום ריק ממשמעות וזהו תפקידו וחובתו של האינדיבידואל לייצר את המשמעות הייחודית של חייו. מודעות לסופיות הקיום, ולמותנו הממשמש ובא, יכולה להגביר משמעותית את האותנטיות שלנו, כך סוברים האקזיסטנציאליסטים.

בטיפול אקזיסטנציאליסטי, המטפל ישאף להגביר את האשמה הקיומית, כלומר: את המודעות שלנו לאינספור אפשרויות הקיום. אם למשל, נמצאת אצלי כרגע בטיפול אישה שמתמודדת עם משקל עודף, זוגיות לא מאושרת, וחוסר סיפוק בעבודתה, אני אשאף להגביר את האשמה הקיומית שלה- את המודעות שלה לאפשרות לחיות חיים אחרים מאושרים ואותנטיים יותר. והמודעות למותה הוודאי משחקת כאן תפקיד משמעותי. שאלה שמטפלים אקזיסטנציאליסטיים נוהגים לשאול היא: "מה תרצה שיהיה כתוב על הקבר שלך?".

המפגש עם רעיון המוות הוא מעורר חרדה אך גם מדרבן ומעורר השראה. אם החיים הם ארעיים, שבריריים, עם סוף לא ידוע אך וודאי, אז מוטב שנחיה אותם במלואם, בתשוקה ומתוך הגשמה עצמית.

הפילוסופיה והתרגול הבודהיסטי מציעים לנו רובד נוסף של התייחסות. הפילוסופיה הבודהיסטית רואה בארעיות עקרון מכונן. כל הדברים הם ארעיים, כל תופעה היא חולפת. בין היתר, תופעת ה"עצמי".

הבודהיזם עוסק רבות, הן ברמה התיאורטית, והן ברמת התרגול, ב"אשליית העצמי". תרגול מתמשך ועיקבי של טכניקות כגון ויפאסאנה ומיינדפולנס מאפשר למתרגל לחוות את המציאות של ארעיות לא כרעיון פילוסופי אלא כאמת חווייתית, הנובעת מהמודעות לגוף.

במסגרת תרגול מעמיק של מיינדפולס, שהפך נפוץ יותר ויותר בסטינג טיפולי, המתרגל מפתח מודעות עמוקה לארעיות של תחושות גופניות, מחשבות ורגשות, ובסופו של דבר לארעיותו של "העצמי". אם העצמי הוא אשלייתי, או בר חלוף, אז קבלת הארעיות שלו היא טבעית ומכאיבה הרבה פחות מהמוות שאיכשהו תמיד מפתיע אותנו במערב, על אף וודאותו.

העבודה הטיפולית יכולה לכלול התייחסות למוות ברבדים רבים. לעיתים המוות מאד נוכח- למשל במקרים שבהם המטופל מתמודד עם מחלה מסכנת חיים או מלווה אדם קרוב במצב כזה. ייתכן גם כי המטופל מתאבל על אובדן אדם קרוב. אולם, ההתייחסות למוות יכולה להיות גם סימלית.

לדוגמא: אישה שהפכה לאם בפעם הראשונה עשויה להגיע לטיפול עם אבל על אובדן חייה הקודמים, הגוף שהיה לה לפני ההריון ועוד. "משבר גיל 30 או 40" כולל בתוכו הכרה בזמן הקצוב שיש לנו לחיות, התמודדות עם דיכאון קשורה לחוויית המוות שבתוכנו.

הפרעות חרדה, טומנות בבסיסן, פעמים רבות, חרדה מפני המוות. בסופו של דבר, המודעות למוות מגבירה את החיות שלנו, ולכן רלוונטית לסוגים רבים של טיפולים.

התאימו לי מטפלים מומלצים

> > דברו איתנו או התקשרו 077-5215080 ונעזור לך ולכם למצוא את המאץ' למטפלת רגשית או למטפל רגשי שיתאימו לך ושמומלצים באזור.

---

מקורות:

יאלום ארווין, כולנו בני חלוף, הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2016.

פולדר סטיבן, ערות בחיי היומיום, הוצאת פרדס, 2016.

פרנקל ויקטור, האדם מחפש משמעות, הוצאת דביר, תל-אביב, 1970.

 Becker Ernest, The Denial of Death, Free Press Publication , 1974

Dor-Ziderman, Y., Lutz, A., & Goldstein, A. (2019). Prediction-based neural mechanisms for shielding the self from existential threat. NeuroImage, 202.