זכרון אישי – כסימן דרך…
עודכן: 30 באוג׳ 2023
לפני קצת יותר מעשר שנים רציתי ללכת לטיפול פסיכולוגי בעצמי. עד היום זכורה לי הסערה הפנימית שאחזה בי כשחיפשתי את המטפל המתאים. הכרתי הרבה פסיכולוגים מתוקף עבודתי. לכאורה מה יותר פשוט מלשאול אותם על מי הם ממליצים?
זה היה רחוק מלהיות פשוט. הסתבכתי במחשבות שלא נתנו לי מנוח והבנתי שאני מחפשת אינטימיות ופרטיות עם הפסיכולוג. לא רציתי שאף אחד מהקולגות שלי יכיר את הפסיכולוג שלי. לא רציתי שאף אחד מהחברים שלי יגיד לי "היי, ראיתי את הפסיכולוג שלך ב…" או: "את יודעת מי עוד מטופל אצלו?" הכנתי את עצמי למה שבעצם נדרש ממני אחר כך בטיפול: קשר משמעותי ואינטימי שהוא רק שלי.
מצאתי תחנה לטיפולים פסיכולוגים במרחק סביר ממקום מגורי. החזקתי את מספר הטלפון אצלי כמה ימים, חיפשתי את התנאים המתאימים לשיחה הראשונה. לא ידעתי איך זה בדיוק עובד, מי יענה לי בצד השני… נרגשת וחוששת העזתי והתקשרתי. מהצד השני ענתה לי מזכירה. ביקשה שאשאיר טלפון ושיחזרו אלי.
הטלפון המיוחל הגיע.
מהעבר השני שמעתי קול רך של אישה מבוגרת. היא הסבירה שהיא אחראית על נושא הפניות לטיפול, ואחרי שיחתנו תתאים לי פסיכולוג או פסיכולוגית מתאימה. אני לא זוכרת מה היא שאלה, ומה עניתי, אך אני זוכרת היטב את הקול הנעים שהיה לה, את ההרגשה הטובה שהיא נתנה לי. הרגשתי שאני בסביבה טיפולית. היא הקשיבה, שאלה והתעניינה. קולה ואישיותה נסכו בי בטחון שהיא אכן מייצגת צוות מקצועי ואמין. החששות שלי פחתו ובעזרתה עשיתי את הצעד הראשון לתוך התהליך הטיפולי המוצלח שעברתי לראשונה. המלצתה הייתה משמעותית לחיי… יום אחד, לאחר שנה בערך, באמצע הטיפול, שמעתי פתאום מהחדר השני קול מוכר, זה היה הקול שלה. בלי להסס ביקשתי מהפסיכולוגית שבסוף הפגישה תכיר לי אותה. הרגשתי צורך להודות לה באופן אישי על החיבור המתאים שעשתה עבורי. הפסיכולוגית שלי הייתה מופתעת: "אף פעם, אף אחד לא ביקש לראות את הפנים שמאחורי הקול" ובמקביל ניסתה לבדוק איתי מדוע זה כל כך חשוב לי.. בטבעיות רבה פגשתי את "בעלת הקול" והבעתי בפניה את תודתי העמוקה. רק אני ידעתי כמה חששתי להכנס לטיפול ואיך בקולה ובמקצועיותה היא עזרה לי לפוגג את החששות שהיו לי ובכך לתת סיכוי טוב לתהליך הטיפולי.
לימים, שנים לאחר שהטיפול הסתיים פגשתי אותה שוב, הפעם היא הייתה עם הבת שלה, באזור המגורים שלי, והבת שלה, מי היה מאמין, הייתה חלק ממעגל חברים חדשים ביישוב שלי. לפני כמה שנים היא הלכה לעולמה, ובניחום אבלים זכיתי לשתף את בתה ומשפחתה בנגיעה הקטנה והמשמעותית שהייתה לי איתה. אולי היום, כשאני בוחרת להיות בצד הזה של "הקול", הסיטואציה הזאת מקבלת משמעות אחרת, מובנת יותר. כנראה שכבר אז, נכנסה אצלי ל"תכנית עבודה" מטרה לא מודעת – לעשות בעתיד התאמות לטיפולים טוב כמוה.