על הורות בעידן המודרני
עודכן: 6 באוג׳ 2022
מאת: איילת אבירם ברנד – פסיכותרפיסטית, בעלת התמחות בטיפול בפגיעות מיניות, זוגיות, הורות
האם גם אתם מצאתם את עצמכם לאחרונה מלאי אשמה כלפי ילדכם? האם גם אתם שואלים לא אחת איפה אני טועה? כיצד יכול להיות שאני נותן את הנשמה ובכל זאת מרגיש שמשהו לא טוב קורה?
דמיינו רגע שאתם שומעים על ילד שנמצא במצוקה. נסו לבחון עם עצמכם כמה שניות חולפות מהרגע שאתם שומעים על מקרה כזה עד שאתם מתחילים לבחון כיצד ולמה הוריו חטאו לו?
בואו ננסה לעצור לרגע ולשאול מדוע? מדוע מיד מופנית כלפי ההורים אצבע מאשימה? מדוע מתעוררת כלפי רובנו יותר חמלה כלפי עני, קבצן, או אפילו גנב או זונה מאשר כלפי הורים אשר אינם מצליחים לבצע את תפקידם כהלכה? כיצד יכול להיות שדווקא תחום זה חשוף לכל כך הרבה ביקורת, כמעט ללא חמלה?
אני איש טיפול וברורה לי היטב ההשפעה האדירה שיש להורים על עיצוב אישיות ילדם ואפילו, במידה מסוימת על מידת האושר שלהם. ההבנות הפסיכולוגיות נהירות לי ואני יודעת ש"הילד בעיני אימו רואה את עצמו" (ויניקוט, 1947). שלבית, להורים ולסביבה הקרובה השפעה מכרעת על עיצוב מבנה האישיות של הילד. ובכל זאת, איפה שהוא בדרך נדמה שקצת סטינו.
אז היכן בכל זאת נמצא מקור הבעיה?
לפני ארבעים שנה הכל היה הרבה יותר ברור. ההורה ידע מאוד טוב מה נכון עבור ילדיו. גבולות, משמעת ויד קשה, (כבר אז היה ברור שאל לה ליד הקשה להיות אלימה), לא היו מילה גסה והאמונה שחוסך שיבטו שונא בנו הייתה בהחלט רלוונטית.
בעת האחרונה, ככל שיותר מובנית ההשפעה של הקשר הורה- ילד על עיצוב מבנה האישיות כל מצוקה או מורכבות של הילד מתורגמת באופן מידי לשאלה ביחס לנזק שהוריו גרמו לו. זאת ועוד, הצבת גבולות ברורים ומשמעת נתפסים כמעט כמילה גסה. לא אחת מועבר מסר בין השורות שאולי ניתן היה להשיג את אותו דבר בצורה קצת יותר רכה. הצבת מטרות לילדינו, והנחלת ערכים, מתפרשים כהשלכת חלומותינו ושאיפותינו על הילדים שלנו. מודגש הצורך במתן מרחב חופשי בו הילד יוכל להגשים את עצמו כפי שהוא רוצה ולא באופן שבו הוריו רצו שהוא ילך בה.
נדמה שההורות היום, שתפקידה נעוץ בפרשנות המילה שהייתה ונשארה- להורות, קצת התרוקנה באופן הזה מתוכנה. נידמה שקיים כיום קושי, בעידן הכל כך מתירני להחזיק בהבנה שהצבת גבולות וערכים לילדינו, היו ונשארו חלק מתפקידינו. קביעת כללי התנהגות נאותים, ושאיפות ברורות, של הצלחה בלימודים כערך משמעותי, של כבוד להורים, של עזרה בבית ללא צורך בתמורה, (תשלום כספי, כי גם על זה שמעתי), אינו אומר שאנו כופים את השאיפות שלנו ההורים על ילדינו. נהפוך הוא, המשמעות של זה היא שהנחלת ערכים, מטרות ואמביציה, הנן מילים שאנו מסוגלים לעמוד מאחוריהם ללא תחושת אשמה. דברים אלו, היו ונשארו חלק מהחובה ההורית שלנו.
ואולי בפעם הבאה שפוגשת אותנו האשמה, אם נעצור לרגע ונבין שבעצם אותה האשמה היא שורש כל רע, אז יתכן משהו בנו יצליח להיות יותר ברור והחלטי מול ילדינו. כשנצליח להחזיק את ההבנה שבעיות התנהגות של ילדינו הן אכן ביטוי למצוקה של הילד אבל אולי המצוקה שלו נובעת בעיקר מכך שאיננו מצליחים, עם כל כך הרבה אשמה, גם להציב לו גבולות אז אולי משהו ישתנה. כשנזכור שהפעלת סמכות הורית, היא חלק מתפקידינו ואין משמעה שאנו שמים הילד על את השאיפות שלנו אולי המרחב ההורי קצת יחזור אלינו. כשהאפשרות לקבוע חוקים וכללים לא תהייה עוד מילה גסה ואנחנו נהייה פחות במצוקה אז אולי נוכל גם לספק לילדינו אוירה יותר רגועה ומגינה, כי אחרי הכל " הילד בעיני אימו רואה את עצמו" ואמא שבטוחה בעצמה היא אמא שיכולה להעביר לו את השיקוף הזה בצורה הכי נעימה ברורה ומחזיקה.