חשיבות הערכת התפקוד ההורי בטיפול בילדים

מאת: הגר אורן, עו"ס קלינית פסיכותרפיסטית, מטפלת באמנות.

בבואנו לטפל בילדים ונוער ובמצוקותיהם הרגשיות וההתנהגותיות, עלינו להתייחס במקביל גם להוריהם.

עצם המושג 'ילד' מכיל בתוכו את העובדה שהוא ילד של הורים כלשהם. על כן חשוב לנו לדעת מהי ההיסטוריה של ההורה ועם איזה מטען הוא מוליד את ילדו.

אתייחס כאן לחשיבות של הערכת התפקוד ההורי, כחלק בלתי-נפרד מטיפול בילדים ונוער.

למה חשוב להעריך את תפקוד ההורים בטיפול בילדים?

"החיים הם זרם אינסופי שאותו מחזיק האדם ושייך לו. הוא לא יכול להיות מנותק…מאלה שבאו לפניו, ומאלה שיבואו אחריו. זהו קו השתייכות. האדם בונה קשרים וזה מאפשר לו המשכיות קיום שנובעת מהזולת".

(פרופ' יולנדה גמפל בספרה: 'ההורים שחיים דרכי', ע' 12).

ניתן להבין את המונח: 'העברה בין-דורית' בין הורים לילדים, כאשר הילד מתחיל להזדהות עם משהו שבאופן לא-מודע הושלך עליו על-ידי ההורה. כלומר, מאורעות שעליהם לא מדברים במשפחה; שההורים מכחישים או מדחיקים, ושאותם הילד חש דרך דיבור או דרך שתיקה. הילד חווה חוויות שההורה שלו אפילו לא זוכר שקרו לו*.

חוויות אלה, יתכן ותהיינה מצבים קשים כגון: מוות במשפחה, נכות, מחלות, מחלות-נפש, פציעות, התמכרויות לסמים/אלכוהול, תאונות, התעללויות, נטישה, שכול או טראומות מתקופת השואה; אבל גם מצבים מאורח חיים רגיל, של: שינויים במצב הכלכלי, חיים בצל מלחמה ופיגועים, הגירה, מעבר דירה; או גם מצבים נפשיים של ההורים: עייפות, תסכול בעבודה, ריבים בין בני-הזוג מצבי רוח משתנים, אכזבות וחוסר מימוש עצמי. גם אולי אכזבה מן התינוק שנולד, או מהתנהגויות הילד והישגיו. שאיפות לא-ממומשות של ההורה שמושלכות ומועברות לציפיותיו מן הילד או הילדה שלו.

כשנקבל ילד לטיפול, יהיה זה מכריע ביותר להכיר את הוריו, עברם ושאיפותיהם. נרצה להכיר את משפחות המוצא בהן גדלו, תנאי ילדותם, מעברים בחייהם. היחס ההדדי עם הוריהם, וכיצד ההורה שלפנינו מתאר את הוריו-שלו. נשים לב האם משהו מתיאוריו מוכר לנו כבר מן המפגש עם הילד. למשל: 'גם אני הייתי שובב כמוהו', 'גם אותי היכו כשהרגזתי', וכד'.

חשוב שנזהה לאיזה הורה אנו מתייחסים: האם לזה המציאותי היושב מולנו ולתפיסתנו אותו; או להורה שאותו הפנים הילד, שמתבטא בדמיונות ובמשחק שלו.

• מושג זה שכיח ביותר בהתייחס להעברת טראומות השואה לדורות ההמשך. אך ניתן לומר שהעברת טראומת השואה היא מקרה פרטי, אם גם קשה ביותר, של תופעת ההעברה הבין-דורית.

---

הרבה למדנו בנושא הבנת ההפרעות הנפשיות של תינוקות וילדים מהפסיכואנליטיקאית הצרפתייה

פרנסואז דולטו. היא הבינה שהרבה מבעיותיהם של ילדים קשורות בעבר של הוריהם, שהם חווים אותו מחדש; והתנהגות הילד היא חזרה לא-מודעת על קונפליקטים שלא ניתן להם ביטוי מילולי.

היא נהגה לדבר עם תינוקות בני יומם, כפי שהיא מדברת עם מבוגרים. היא האמינה שאפילו עוד לפני בואו לעולם, כשהאם מדברת, הד דבריה עובר אל העובר, ואפשר לדבר אל הילד ולומר לו כל מה שאתה חושב שהוא צריך לדעת. מובן שתכנים אלה אינם מודעים לתינוק, אך על פי ניסיונה של דולטו מטיפול בילדים צעירים ותינוקות ובהוריהם, ההשפעה של הדיבור הזה הייתה מפתיעה ביותר.

למשל, היא ערכה תצפיות על ילדים בני 20 חודש שסבלו ממתח רגשי חריף עם לידת אח צעיר. ההורים, במקום להסביר לפעוט מה קרה לו, ואיך לעכל זאת, גינו את הילד וכעסו על שינויים בהתנהגותו המקובלת; והוא כתגובה פיתח מעגל-קסמים של סימפטומים שונים.

לדבריה: "האדם הוא יצור של יחסים ושל תקשורת, הזקוק לחירות ביטוי וליחסי-גומלין עם בני דמותו".

(דולטו, בספרה: 'דומיניק, סיפורו של טיפול', ע' 186).

גם פרויד תיאר ברבים מכתביו שהסימפטום או ההזיה הם כמסכה, שתפקידה להסתיר את הטקסט המקורי, או את האירוע המטריד, ועלינו לגלות זאת לאט -לאט. התסמין – הסימפטום – הופך לשפה מוצפנת שהילד שומר את סודה. ילדים נלכדים בתוך הלא-נאמר והלא-מודע של הוריהם; הדיבור או אי-הדיבור שבתוך המשפחות.

ההמללה של סיטואציה מכאיבה עשויה לאפשר לו לתת משמעות למה שעבר עליו. יהיה אשר יהיה המצב הממשי של החסר או ההפרעה אצל הילד, הטיפול הנפשי מנסה להאזין לדיבור שנשאר מקובע בתוך חרדה או התבצר במיחוש גופני.

מטרתנו היא להתקרב לעולמם הפנימי של הילדים תוך כדי הקשבה עדינה; הן להם והן להוריהם, בתוך קשר טיפולי, כדי לנסות ולשחררם מההיתפסות הזאת, מהקשר הזה, ולהחזיר להם את עצמאותם ונפרדותם, את ייחודיותם. וזאת במטרה לעזור להם להיהפך לבעלי רצונות ומשאלות עצמיות. עלינו לממש ולייצב זאת בכל שלב משלבי ההתפתחות.

דווקא ההתערבות שלנו עם ילדים צעירים, מאפשרת לנו להיות גורם משפיע על הנפש הרכה, בתהליך התפתחותה והתעצבותה; ואולי ניצור בתוך נפשם הפנמה חדשה, חוויה חדשה, לצד ההפנמות הקיימות את הוריהם.

לסיכום, טיפול בילדים ונוער לא ניתן, לתפיסתי, להפריד מן ההערכה של תפקוד הוריהם;

לא רק לצרכי אבחון התחלתי, אלא כהבניית מקומם בטיפול, (כמו גם בחיי הילד),  גם בהתמשכותו.

המטפל בילד מקבל על עצמו להיות דמות משמעותית במארג חיי הילד בתוך משפחתו, על כלל מרכיביה.

אין להפריד בין הטיפול בילד לבין הדרכת ההורים, או הטיפול בהורות. מלבד במקרים חריגים, תפקידו של אותו מטפל לבצע את שתי המשימות הללו גם יחד.

לקריאה נוספת:

גמפל, יולנדה., "ההורים שחיים דרכי – ילדי המלחמות", הוצ' כתר, ירושלים, 2010.

דולטו, פרנסואז., "דומיניק – סיפורו של טיפול", הוצ' רשפים, תל-אביב, 1990.

מנוני, מוד., "הילד, "מחלתו" והאחרים, הוצ' עם עובד, תל-אביב, 1993.

ענבר, איה ואביטל., 'כל תינוק יבין…'- שיחה עם פרנסואז דולטו, פאריז, אפריל 1987, בתוך:

שיחות, כרך 1, חוב' מס' 3, יוני 1987.