הורות כ"שדה קרב" האם הכרחי?

מאת תמר ארליכמן, עו"ס, מטפלת זוגית ומשפחתית

"אחרי ארוחת הערב, מקלחות והשכבות אני ממוטטת אין לי כוח לעשות כלום. מהשעה 18:00 בערב אני רק מחכה שהיום הזה יגמר, הוויכוחים הבלתי פוסקים על כניסה לאמבטיה. כניסה למיטה, אני מוצאת את עצמי צועקת מיואשת חסרת אונים. אני לא מאמינה כמה מתח כעס ואכזבה יש בשעות הללו"

הורים רבים יכולים למצוא את עצמם מזדהים עם שורות אלו. פעמים רבות שעות ההשכבה ושעות הקימה בבוקר כרוכות במתח רב ומצוקה של שני הצדדים, הילדים מרגישים שאינם יכולים לעמוד בציפיות של ההורים וההורים ממהרים מתוחים ועייפים מהעימותים עם הילדים.

האם חייב להיות מאבק בין ההורים ובינם לבין הילדים?

האם באמת המצב הזה הכרחי? האם לא יכול להיות אחרת?

פעמים רבות באמצעות טיפול והדרכה אפשר להפוך את הבית למקום נינוח ושלו יותר ואין צורך להגיע מדי יום לתסכול ולמתח הכרוך בבוקרו של יום ובסיומו. הורים מגיעים אל זמן ההשכבות, עם כל האכזבות והתסכול של הימים הקודמים ולעיתים מגיבים אל הילד מחוסר הסבלנות ש"סוחבים" עוד מאתמול בערב. כל יום מביא הזדמנות חדשה וניסיון לעשות את הדברים מעט אחרת. באם דרך אחת אינה עובדת בעבורכם ועבור ילדכם יש לנסות ולעשות זאת בדרך שונה. אין ספק שהורות מאתגרת את החלקים היצירתיים שלנו בניסיון למצוא את הדרך הנכונה לקיים את שגרת היומיום בדרך הנכונה לנו ולילדנו. פעמים רבות אפשר לנהל שיחה עם הילד בניסיון למצוא דרך משותפת אפשרית לקיום שעות מיוחדות אלו מדי יום.

לעיתים אנו מוצאים שאין לנו את הדרכים לעשות את השינוי וזקוקים לעזרה מבחוץ. לעזרה של מטפל שיעזור לנו לעשות את השינוי. אין סיבה שהחוויה של בני הבית תהיה של "שדה קרב" ועימותים בלתי פוסקים. הבית צריך להיות מקום בטוח ונעים לכל יושביו. גם לשעות המאתגרות של היום יש לנסות ולמצוא דרכים לעבור אותם ללא מתח ולחץ.