הצצה לחדר הטיפולים

מאת : מירב אילון, פסיכולוגית קלינית

מיה, תלמידת בית ספר יסודי, הייתה נבוכה מאוד בהגיעה לטיפול. היא דיברה בשקט והזכירה לי אפרוח קטן המעורר רצון לחבק אותו ולהגן עליו. היא ענתה על שאלותי אך מאוד בקצרה ובביישנות רבה. בפגישה הראשונה עם מיה הצעתי לה לצייר יחד ציור משותף – בכל פעם אחת מאיתנו תצייר משהו והאחרת תמשיך את הציור באיזה אופן שהיא רוצה. הציור המשותף עוזר פעמים רבות ביצירת קשר ראשוני עם ילדים שמתקשים להיפתח בערוץ המילולי, והייתי סבורה שמיה, שסופר לי כי היא אוהבת לצייר וכי היא מגלה כישרון רב בתחום, תחוש יותר בנוח באופן זה. אבל מיה לא רצתה לצייר יחד, והיה נראה שהיא אף נרתעה מההצעה. בהמשך הטיפול הבנתי מהוריה של מיה שגם כשהיא מציירת בבית לבדה היא אינה מציירת ציור חופשי כלל, אלא מעתיקה במדויק ובכישרון ציורים שהיא רואה בספרים או באינטרנט.  

בדרך ישנם תסכולים ותקיעויות, אך תהליך טיפולי שמתחבר לילדים בעדינות מתוך חדוות יצירה מוביל לצמיחה אמיתית.

בפגישות, מיה התקשתה גם לבחור בעצמה משחקים מהמבחר שבחדר, הסכימה לשחק רק במשחקי קופסא, וסירבה להיות הראשונה במשחק. בשלב זה, מיה לא יכלה עדיין לבחור במה לשחק, להעז לבקש משהו או ליזום דבר מה בעצמה. היא לא הייתה מסוגלת לשחק משחקי דמיון או לצייר מדמיונה ומעולמה הפנימי. אני סבורה כי פעמים רבות מיה כלל לא ידעה מה היא רוצה, ובמובן מסוים רצונה היה חבוי אף מעצמה.

בפגישות הראשונות ניסיתי בעיקר לעזור למיה להרגיש בנוח ולהיות איתה במקום בו היא נמצאת, מבלי להאיץ בה או לתבוע ממנה לשתף במילים, ליצור  או ליזום. בהמשך, מתוך המשחק המובנה במשחקי הקופסא, התחלתי להציע לה באופנים שונים לאתגר מעט את ההיצמדות למבנה המשחק, כאשר אני קשובה למידה בה זה מתאים לה, כך שלא תחוש מאוימת. למשל, פעם התחלתי "לצייר" עם הדוקים על השטיח בחדר, כאשר אני מניחה אותם בצורות מסוימות, והרהרתי בקול איך להמשיך את הציור, מאפשרת לה להשתתף בתהליך היצירה במידה המתאימה לה. לאט לאט מיה החלה להשתתף ואף ליזום משחקים ויצירות משותפות ולהציע הצעות משלה. בתחילה זה בא לידי ביטוי בדברים קטנים ובהמשך בדברים משמעותיים יותר.

דוגמה נוספת לתהליך המתואר היא שכאשר העתקנו יחד דברים שאהבה להעתיק, הצעתי עם סיום ההעתקה שנצבע את הציורים. בהמשך, הוספנו בלוני דיבור לדמויות המצוירות, וכך יכולנו לבנות יחד סיפור ועלילה. תחילה מילה אחת בכל בלון, ובהמשך סיפורים מפורטים יותר. כך מיה יכלה להתחיל להתחבר לעולמה הפנימי ולבטא את עצמה באופן הדרגתי ולא מאיים.

לאחר מספר חודשים של פגישות שבועיות, ציירנו יחד ציור משותף, ומיה הזכירה איך הצעתי לה שנעשה את זה בפעם הראשונה שנפגשנו, והוסיפה שאז זה נראה לה קשה מאוד. מיה כבר הייתה יכולה ליזום משחקים ויצירות שונות. בשלב זה, היא זו שכיוונה אותי כיצד לסייע לה ביצירות שיזמה.

גם מבוגרים מרגישים לעתים שהם חיים "על אוטומט", בצורה מכנית. רבים מאיתנו המבוגרים מתקשים להתחבר לתחושות, לרצונות ולדרכי ביטוי אותנטיות, או שוכחים בתוך העומס היום יומי השוחק את חדוות היצירה, הולכים ומאבדים את היכולת לשחק. אינני מתכוונת כמובן למשחק בצעצועים, אלא למשחק במובן הרחב יותר, במובן של יצירה הבאה לידי ביטוי בדברים הקטנים וממלאת את הנפש סיפוק והנאה.

בטיפול ניתן לקחת פסק זמן מכל מה ש"צריך" ו"חייב", להתבונן פנימה אל תוכנו ולנסות ללמוד מחדש ולעתים אף מההתחלה על עצמנו, את עצמנו. אצל מבוגרים, המשחקיות בטיפול מתבטאת בדרכים אחרות, למשל דרך אסוציאציות חופשיות וחלומות המגיעים מאזורים לא מודעים בנפש. זהו תהליך מורכב הדורש זמן ומחויבות, של המטופל ושל המטפל. בדרך ישנם תסכולים, תקיעויות וקשיים נוספים, אך זהו גם תהליך מספק שיכול היעשות מתוך חדוות יצירה ולהוביל לצמיחה אמיתית.