האם יש צורך בטיפול רגשי להפרעת קשב וריכוז?

מאת: ד"ר פאני בנימיני, פסיכיאטרית לילדים ונוער

האם ילד המאובחן כסובל מהפרעת קשב וריכוז צריך טיפול רגשי?

האם טיפול תרופתי בריטאלין לא פוטר את כל הבעיות?

זאת אחת השאלות שאני כפסיכיאטרית נשאלת כל פעם שאני מציעה טיפול רגשי לילד עם האבחנה של ADHD, שמקבל כבר ריטאלין לעתים קרובות גם הוראה מתקנת , שיעורים פרטים וכ"ו.. ההורים לרוב מתוסכלים, מרגישים שזה קצת מיותר, שזה מעמיס עליהם וגם ככה קשה, אז אולי אפשר לוותר????

אפשר להבין את ההורים, ובמקרים רבים גם את הילד, על כך שלא ממש בא להם על עוד טיפול. אבל בעיני חשוב יותר שהילד יקבל את כל הטיפול והעזרה שהוא זקוק לה! לכן, חשוב לי להסביר בשורות הבאות מדוע בכל זאת צריך הילד את הטיפול הרגשי ומה הקשר בן הטיפול הריגשי וה – ADHD.

כדי להבין את הקשר ביניהם, נחזור אל הגדרת התסמונת.

ההורים לרוב מתוסכלים, מרגישים שתוספת של טיפול רגשי מיותרת, שזה מעמיס עליהם וגם ככה קשה, אז אולי אפשר לוותר?

מה זה בכלל "תסמונת הפרעת ריכוז וקשב"?

רוב האנשים חושבים שהיא כוללת הפרעת קשב וריכוז, וילדים שסובלים ממנה הם גם ילדים עם בעיות קשב וריכוז והיפראקטיביים.

טעות!

נכון, שהילדים האלו סובלים מבעיית ריכוז וקשב, אבל לעתים קרובות זה רק חלק מהתסמונת. חשוב לדעת שלא כל הילדים שסובלים ממנה הם ילדים היפראקטיביים, יש לא מעט מהם ילדים שקטים, מופנמים ו" מרחפים", מה שלא מונע מהם לסבול מהתסמונת של הפרעת קשב.. וזה רק אחד מהדברים הלא נכונים שאנשים חושבים על ADHD..

הפרעת ריכוז וקשב זוהי רק הכותרת של הסינדרום. חוץ מפגיעה בריכוז וקשב, התסמונת הזאת פוגעת, לעתים קרובות, בעוד תחומים בחיים של הילד, משמעותיים לא פחות: רבים מהם סובלים מאימפולסיביות, קשיי שליטה בהתנהגותם, קשיי התארגנות, לחלקם קשיים בזיכרון, והם מתקשים לסיים דברים, להגיע למטרה, לבצע מטלות מורכבות… הם עלולים לסבול לעיתים משינוים קיצוניים במצבי רוח, והם נמצאים ברמת מוסחות גבוהה, כשכל גירוי מוציא אותם מהריכוז. יכולה להיות גם היפראקטיביות, עם קושי רב לשבת במקום אחד. ילדים אלו מתקשים לתפקד בכיתה, הם " מתנתקים", מרחפים", או מפריעים בזמן השיעורים. בהפסקות הם לעתים קרובות מסתבכים "במכות או התנהגויות מסוכנות.

רוב הקשיים בולטים מאוד במסגרות החינוכיות, במיוחד בבתי הספר ולפעמים עוד בגן, אך גם בבית יש לא מעט קשיים איתם: הם לא "ממושמעים", "לא מקשיבים", מציקים, לפעמים מרביצים, לא מאורגנים, "בלגניסטים" , לא מוכנים לשתף פעולה, מתנגדים לכל דבר, מתווכחים. מתישים! כתוצאה מהתנהגותם והתנהלותם, כל העולם כועס עליהם: המורה בבית הספר, ההורים בבית.. גם מצבם החברתי לעיתים רבות נפגע, ילדים אחרים מתחילים להתרחק מהם, פחות ופחות מזמינים אותם הביתה, מפסיקים גם לבוא אליהם.. הילד הסובל מהתסמונת מרגיש שהוא נכשל בכל תחומי החיים המשמעותיים: בלימודים, בתחום החברתי, במשפחה. מכאן מתחילה מצוקתו הרגשית: הוא מאבד את בטחונו העצמי, כועס על כל העולם, הופך לממורמר, לעתים נכנס לדיכאון, כועס גם על עצמו, לא מאמין שיש לו סיכוי להצליח, מאבד תקווה. פגשתי כל כך הרבה ילדים במצב הזה: כעוסים, עצובים, בלי אור בעיניים.. שהחיים שלהם הפכו לסבל, שלא מאמינים שיכול להיות אחרת.. היו ביניהם שהאשימו את כל העולם, היו כאלו ששנאו את עצמם, חשבו שהם מופרעים, עצלנים, מטומטמים.. ללא טיפול, מצבם רק הלך והחמיר: היו כאלו שעזבו את בתי ספר, הסתגרו בבית. היו שהתחילו עם אלכוהול , עישון, סמים.. עם התחלת גיל ההתבגרות המצב עלול להיות מסוכן עוד יותר ויכולה להיות להיות הדרדרות במצבם הרגשי, עם פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, ניסיונות התאבדות. או חיבור לחבורת רחוב, עם כל המשתמע מזה, כולל מעשים עבריינים.. ויכול להיות "רק" מצב דיכאוני.

לעתים קרובות אני מסבירה להורים: התסמונת הזאת , שהיא כאלו "רק הפרעת קשב וריכוז", הופכת ל"כדור שלג " מסוכן, אם לא נטפל בה, היא עלולה לפגוע במצבו הנפשי של הילד ובעתידו. זאת הסיבה שטיפול בה חייב להיות רב מקצועי, כאשר החלק של הטיפול הרגשי הוא אחד החשובים!

הילד זקוק לבניה מחדש של דימוי העצמי. הוא זקוק לתהליך טיפולי כדי להפסיק להאשים את עצמו, לתת ביטוי לרגשות השליליים המציפים אותו, לקבל תמיכה וליווי מקצועי כדי לחזור למסלול הנכון בחייו: בלימודים, בבית, במעגל החברתי. הילד זקוק גם לכלים שיעזרו לו בתהליך הזה, אותם הוא ירכוש במהלך הטיפול הרגשי.

הוריו של הילד זקוקים אף הם להכלה ולהדרכה. ישנם כל כך הרבה קשיים בהתמודדות עם הילד שסובל מ-ADHD: קשיים התנהגותיים, חוסר תפקוד בביה"ס ובבית מעוררים המון כעס ותסכול . לעתים קרובות מצב זה הוא מקור לחוסר שקט, מריבות אין סופיות – וכל בני המשפחה סובלים מזה. ההורים מרגישים חסרי אונים, חסרי ערך, לא יודעים אך להתמודד עם הילד, מה לצפות ממנו, על מה לוותר ועל מה להעניש.. סיטואציה כזאת, הנמשכת הרבה זמן, גורמת גם היא לפגיעה נוספת במצבו הרגשי של הילד.

הורים הם חלק משמעותי ביותר ובלתי נפרד בעבודה עם הילד , וגם זה נעשה במהלך הטיפול הרגשי, כשההורים מבינים לעומק את הקשיים של הילד, את מצוקתו ואת מצבו, וכשיש להם אפשרות במקביל להביע את רגשותיהם, להשתחרר מתחושות הכעס והאשמה שמלווים אותם לעתים קרובות, לקבל הכוונה וכלים, בעקבות תהליך זה מצבם משתפר, הם מפתחים תחושת מסוגלות ויכולת להכיל ולהתמודד, ויש לזה השפעה ישירה גם על הכוחות הנבנים של ילדם.

ישנם סוגים שונים של טיפול רגשי: טיפול פסיכולוגי על ידי פסיכולוג/ית ילדים או סוגים שונים של תרפיה, כמו טיפול באומנות, דרמה, תנועה, מוזיקה, בעלי חיים וכ"ו, חשוב למצוא את הטיפול המתאים לילד ולמצב. אפשר לשלב גם טיפול קוגניטיבי התנהגותי ((CBT. הטיפול יכול להיות אינדיבידואלי או קבוצתי. חשוב שהילד יקבל את הטיפול הרגשי המתאים לו, והוריו יקבלו את הדרכה הנחוצה להם.

חשוב לדעת שילד המאובחן עם תסמונת הפרעת הקשב, זקוק לעתים קרובות לטיפול תרופתי. ללא טיפול זה הוא לא מסוגל להתחיל להצליח. וחשוב לגייס את מערכת החינוך הבית ספרית לעזרה ותמיכה במהלך הלימודים על מנת שיקבל באם יש צורך מענה לקשייו הלימודיים.

יחד עם זאת, חשוב לזכור שלתסמונת הזאת יש השלכות קשות על מצבו הרגשי של הילד, והן אלו שעלולות להיות מסוכנות לבריאותו הנפשית ולעתידו. לכן אני ממליצה מאוד על שילוב של טיפול רגשי יחד עם הדרכת הורים, על מנת שנוכל לחזק את הילד ולאפשר לו תחושת ערך ומסוגלות, בטחון עצמי והצלחה בחייו.