על הורים, ילדים ושאר הנאות החיים

מאת: איה רהב – עובדת סוציאלית

לפני מספר ימים, במהלך בילוי משפחתי בבריכה, שוחחתי עם מכרה, שהיא במקרה גם עובדת סוציאלית ברווחה, אודות שלושת ילדיה. אני ניסיתי לספר לה על הקושי שמלווה אותנו עם בננו בכניסתו לכיתה א', ובתגובה היא שיתפה אותי כיצד היא צורכת עבור שלושת ילדיה שירותי טיפול שונים בקופת חולים (טיפול רגשי, ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת).

שאלתי אותה מה היו עושים פעם, והיא ענתה לי "מזניחים". זאת נשמעה לי תשובה הגיונית באותו רגע, והיא השתיקה אותי. אף הורה לא רוצה להחשב "מזניח", נכון?

הנאה מהילדים היא לא רק בחופשה, אלא גם בין כל החוגים, ההסעות והטיפולים בהם ובנו

בעולם שאנו חיים היום, רווי המידע והנגישות אליו, עצות להורים וטיפולים לילדים מציפים ומבוקשים מאוד. דובר כבר על אובדן הסמכות ההורית והקושי לבסס ולקיים אותה.

דובר על המרדף אחרי הילד "המושלם והמצטיין". ודובר גם על כל מגוון ההפרעות הקיימות והאלה שעוד לא גילו בקרב ילדים צעירים ומתבגרים. אולם לא בכך ארצה לעסוק בטקסט הקצר שעומד לרשותי. מה שאפשר לומר, זה שההורות של היום בהחלט איננה "מזניחה".

מזה תקופה ארוכה, שמתי לב שיש פניות רבות של הורים לקליניקה עבור טיפול לילדים בגיל הרך, עד נניח גיל 6-7. התלונות הן לרוב קושי להתמודד עם הילד בבית, ילד צועק ועצבני, שתלטן, חסרי ביטחון או חסרי גבולות ועוד.

תהיתי לעצמי על הפנייה הזו וחשבתי האם יש קשר בין הידע הרב אודות גידול ילדים, העצות והגישות ההוריות ובין תחושת הבלבול, אובדן הדרך והכיוון ובעמדה של האם והאב? האם אין זה בבחינת "תפשת מרובה לא תפשת"?

השאלה שמטרידה ומעניינת אותי, היא כיצד, אם נניח שקיים אובדן הדרך, ניתן לייצר מרחב של חשיבה על ההורות של כל אחד ואחת? כל זאת, מתוך הנחה בסיסית, שלא קיימת הורות אוניברסלית, אלא הורה הורה, אב ואם, וההורות הייחודית שלו. הורה הורה, והדרך שלו. ובמילים אחרות במקצת, איך אפשר להדריך הורים מבלי להיות עוד אחת בסדרה של יועצים, מספקי מידע (שכבודם במקום מונח בעיני)?

בסדרת הרצאות ברדיו שקיים ד.ו. ויניקוט בשנת 1949, אותן הוא מקדיש ל"אם המסורה הרגילה", הוא מתחיל את השידור השני בכך שעצות לאמהות ניתן לקבל ללא בעייה במרכזי הרווחה. אולם, מה שהוא מנסה בעצם לייצר במרחב הרדיו, דרך הקול (ולאו דווקא המבט ומה שמופיע לפניו בעבודתו היומיומית עם אמהות וילדים), הוא מרחב של חשיבה של האם אודות אמהותה שלה עצמה. כל זאת מתוך התפיסה כי ככל שהאם תדע יותר על מה שהיא עושה בצורה כה טבעית, היא תוכל יותר לסמוך על השיפוט שלה עצמה, וכשהיא יכולה לעשות כן, היא הכי טובה (שם, עמ' 7). מה שעלול להפריע לאם (למרות שאי אפשר בעיני להשאיר את האב בחוץ, אשמור את הזכות לכתוב עליו מאמר נפרד), עלול להפריע לה גם בגלל שהיא לא תמיד יודעת לומר משהו, על מה שהיא עושה, שוב, בצורה טבעית.

האם יכולה לעשות את מה שנאמר לה לעשות, וכדי לעשות טוב יותר, היא תצטרך לחפש מישהו טוב יותר כדי לעשות כדבריו. אולם כשהאם מרגישה חופשייה לפעול בצורה שבאה לה באופן טבעי, היא גדלה לתוך התפקיד.

ויניקוט אומר ש"מה שבלתי אפשרי לקחת כמובן מאליו זה את ההנאה של האם שמתלווה לטיפול בתינוקה", או בילד שלה.

ניתן לומר כי ההורים וההורות של היום זקוקה לכל המידע וההדרכה של הרפואה, כך שיוכלו לשמור ולהגן על ילדיהם בתחושת ביטחון ויוכלו למנוע תאונות שניתנות למניעה. אולם משימת המטפל בעבודתו עם הורים היא מעט שונה.

מה שאי אפשר להזניח בעבודה עם הורים, לעניות דעתי, זה את ההנאה של ההורה מפעולת ההורות שלו (וכאן, אם ואב שווים בבואם אל סוגית ההנאה).

עצות וטכניקות לגידול ילדים הן חשובות, אבל הן לא הכל. מה שמרחב החשיבה של ההורה בבואו אל המטפל  מאפשר זה למצוא ולגלות את ההנאה מההורות שלו ולהמשיך במשימה שלעיתים נדמית כבלתי אפשרית הזו, של ההורות, מתוך הנאה וחדוות יצירה.

מקורות מידע:

ד.ו. ויניקוט, (1957) "תרומתה של האם לחברה", בתוך: הכל מתחיל בבית, הוצאת דביר.

D.W. Winnicot (1949),  "The Ordinary Devoted Mother and Her Baby", Nine Broadcast Talks.