חדרו של המתבגר - הצורך במרחב איש נפרד מההורים ליצירת זהות עצמאית
עודכן: 6 באוג׳ 2022
החדר בגיל ההתבגרות כמטפורה לצורך של בנות ובני הנוער בנפרדות מההורים ליצירת זהות אישי
מאת: דבי זולטי, פסיכולוגית קלינית
תקופת ההתבגרות, כשמה כן היא – תקופה של תהליך (התבגרות – פועל התפעל), הכרוך ביציאה מתקופת הילדות, בה ההורים נתפסים על ידי ילדיהם כדמויות המהוות מודלים, אותם חשוב להם לחקות ועל פי הקווים המנחים מצדם – להתנהל וכניסה לתקופה, בה מתעורר בהם הצורך למצוא בעצמם ומתוך עצמם את מי שהם – צרכים, רגשות, מחשבות, תפיסת עולם – את זהותם שלהם.
צורך זה פוגש את המתבגר במקום, בו הוא כבר אינו מוכן לקבל את תפיסת עולמם של הוריו כמובן מאליו. הוא זקוק לראות את עצמו נפרד מהם ובעל זהות משלו.
אין זה תהליך פשוט עבורו מכמה סיבות: תהליך זה מצריך גילויים עצמיים, שאינם תמיד קלים לעיכול וכן מתחילה להיווצר אצלו הסתכלות אחרת על הוריו בגלותו, כי הם אינם "מושלמים" כפי שחווה אותם בילדותו – צורך שלתקופת הילדות הינו חיוני ביותר לבניית הביטחון העצמי, שכן ההורים אז מהווים משענת, עליה הילד זקוק לסמוך, על מנת שיוכל להפנים דמויות הוריות בטוחות, שישמשו בהמשך חייו כמשענות פנימיות, על כל המשתמע מכך (הכלה, הרגעה וביטחון עצמיים). הגילויים הללו, הן על עצמו והן על הוריו והצורך למצוא בעצמו את עצמו מביא את המתבגר לידי צורך להתרחק מהוריו ולא פעם להסתגר וכשההורה אינו מבין צרכים אלה, גם להפגין התנהגות מרדנית כלפיו.
אני רוצה להראות, כיצד חדרו של המתבגר מהווה מטפורה לצורך ההתפתחותי החיוני שלו לגלות את עצמו בעצמו ולשם כך ליצור לעצמו את המרחב האישי שלו, הכרוך בהיפרדות מההורים והמצריך הבנה והתייחסות מכבדת מצדם לכך ויותר – את הכרתם במשמעות ובחשיבות התהליך הכללי שילדם עובר, כשאחד הסממנים של התהליך הוא הצורך של המתבגר להפוך את חדרו לטריטוריה הפרטית שלו (סממנים נוספים הם בשמירת מחשבות ורגשות לעצמו, צורך גדול בהימצאות עם חברים, כשדרך האינטראקציה איתם הוא מגלה את עצמו). זהו, בעצם, המקום היחיד בבית, שבו הוא יכול לחוש פרטיות, שליטה ועצמאות.
במקביל לכך, שלמתבגר לא קל לעבור את תהליך ההתבגרות, גם להוריו יכול להיות קושי לפגוש את ילדם, כמי שמתנהג כה אחרת ממה שהורגלו.
קושי ההורים בקבלת השינוי בהתנהגות המתבגר
אחד הביטויים של הקושי של הורים לקבל את השינוי בהתנהגותו של המתבגר שלהם הוא בהבנת וקבלת הצורך שלו בהפיכת חדרו לטריטוריה שהיא רק שלו, על כל המשתמע בכך: כשהמתבגר אינו שומר על ניקיון וסדר בחדרו, עד כדי כך שבגדיו יכולים להיות זרוקים על הרצפה; כשהוא מסתגר משך זמן רב בחדרו, דורש פרטיות ועל כן מבקש, שמי שמעוניין להיכנס לחדרו ידפוק תחילה על דלת חדרו וישאל אם הוא יכול להיכנס, אך גם יקבל ויכבד, אם העיתוי אינו נוח למתבגר.
הורים רבים חשים, כי לסוגיה של "סדר בחדר" יש משמעויות ערכיות כמו חינוך ליחס של כבוד כלפי הרכוש, כלפי הוריו (כשהוא, למשל, אינו דואג לזרוק את בגדיו לכביסה). הם גם יכולים לחוש עלבון מכך, שרק כשמגיעים אל המתבגר חברים, או אז הוא דואג לסדר את חדרו. הם גם יכולים לחוש עלבון מהתרחקותו של המתבגר מהם, מה שבין השאר מתבטא ברצונו להיות לבדו בחדרו או עם חברים זמן רב, בעוד הוא יכול להפגין אי רצון להיענות לרצונם לשוחח עמו, לענות על שאלותיהם ולשהות במחיצתם, כפי שהורגלו.
על ההורים להבין, כי התנהגותו של המתבגר אינה קשורה אליהם אלא לעצמו – לצורך שלו להיפרד מהם על מנת שיוכל ליצור את המרחב האישי שלו, שכן בכך מותנה פיתוח הזהות העצמית שלו, כשהיא מושתתת על ביטחון בעצמו. על ההורה גם להבין, כי יש לו דווקא תפקיד חיוני ביותר בתהליך זה שעובר ילדם בהעבירם אליו מסר של הבנה, כבוד ועל כן לגיטימציה לצרכיו החדשים, מה שיעניק לו בטחון בתהליך שהוא עובר ובעצמו.
מרכיב חיוני בתהליך זה של המתבגר, בו הוא מבקש את המרחב האישי, הפרטי שלו הוא בלקיחת אחריות מצדו על מרחב זה שהוא זקוק לו. לצורך זה חשוב לא פעם, כי הוריו יעבירו לו את ההבנה, כי להתנהלותו בחדרו ישנן השלכות, עליהן הוא אחראי – כמו שאם אינו דואג לזריקת בגדיו לכביסה, אין מי שיעשה זאת עבורו והוא עלול להישאר ללא בגדים נקיים. יש לא פעם, שאחריות זו נקנית, רק לאחר שהמתבגר נוכח בהשלכות של התנהגותו.
אם כן, מקומם של ההורים בתהליך ההתבגרות של ילדם הוא מחד – בהבנה ובהכרה בחיוניות התהליך אותו ילדם עובר, כשבכך הם מעבירים לו מסר, כי הם סומכים עליו, כי הוא אכן יודע מה נכון לו, כי הוא יגיע למקום הכי נכון עבורו וידע כיצד לעשות זאת. מאידך, תפקידם הוא לא פחות להעביר לילדם את המסר, כי הוא אחראי להתנהלותו בחדרו, שזו הכנה להתנהלותו כאדם בוגר.
כמובן שההורים ממשיכים להיות נוכחים בחייו של ילדם בהעברתם את המסר, כי הם ממשיכים להיות שם בשבילו ובהבחינם במצוקה אצלו – זכותם וחובתם לעשות את מה שביכולתם כדי לעזור, כמובן מתוך רגישות וכבוד לצורך של ילדם המתבגר לחוש מהם, כי תחושותיו ומחשבותיו הן החשובות והקובעות, בסופו של דבר, על השלכותיהן. המתבגר זקוק לעבור תהליך למידה משל עצמו ולכן הלמידה שלו תהיה, כפי שציינתי קודם לכן, דרך אותן ההשלכות. בכך הוא בודק את עצמו ולומד את הלמידה המשמעותית ביותר שהיא – "למידה על בשרו".
על האיזון העדין שיש במתן כבוד למתבגר מצד אחד, כשמאידך ההורים ממשיכים להיות נוכחים ומעורבים בחייו של המתבגר, מדבר פרופ' חיים עומר בספרו "הסמכות החדשה".
פרופ' עומר מדבר על הדילמה, בפניה ניצבים הורים למתבגרים בתקופתנו, כשמול הצורך בהבנה של החשיבות במתן כבוד לערכי הפרטיות ו"כבוד הילד", הרי שבעקבות היות מתבגרים בתקופתנו חשופים יותר מתמיד לסכנות בתחום השימוש בחומרים, האינטרנט והמיניות הם זקוקים להגנה אינטנסיבית הרבה יותר.
פרופ' עומר מציין, כי ספרות מחקרית מהעשורים האחרונים תומכת באופן גורף בחשיבות ההשגחה ההורית המבוססת על נוכחות הורית קבועה, המלווה במודעות למעשי הילד והיכרות עם לוח הזמנים והסביבה החברתית שלו, כשהשגחה זו רלוונטית גם להיכרות עם המנהגים ה"חדריים" של המתבגר ולהעברת מסר ברור, לפיו מה שמתרחש בחדר, בדומה לשאר תחומי החיים של הילד, נמצא תחת השגחת ההורה.
פרופ' עומר מציע, כי מידת ההשגחה על הילד אינה סטטית וקבועה מראש אלא משתנה בהתאם לצרכי המתבגר ומידת האמון בינו לבין ההורה. כאשר ההורה מזהה, כי ניתן לסמוך על המתבגר – הוא בוחר ברמת השגחה נוכחת וקיימת אך לא אינטנסיבית וככל שקיים חשש שהמתבגר מנצל את האמון באופן שלילי, כך הולכת רמת ההשגחה ומתהדקת.
פרופ' עומר ממשיך ומבהיר, כי "אם ניישם עקרונות אלו לתחום החדר הפרטי של המתבגר, אנו יכולים להניח כעקרון בסיסי, כי המתבגר רשאי לעשות בחדרו כל מה שירצה, כל עוד אין הוא פוגע בערכי והנחיית ההורים. כל עוד ההורים חשים, כי ניתן לסמוך על כך שהחדר אינו משמש להסתרת דברים אסורים (מוצרים גנובים, סמים ואלכוהול) ואינו מהווה מקום מפגש לפעולות שליליות כמפגשים חברתיים או קשרים אינטרנטיים המסכנים את המתבגר – ההורים יכולים להסתפק בהצצה לחדר וכניסה שגרתית אליו. במידה וההורים חשים כי החדר הופך ל"אזור סכנה" – עליהם להודיע למתבגר באופן רשמי, כי הם עומדים להיכנס אליו ולבדוק את המצב, כל עוד אינם יכולים לסמוך על מעשיו ועל אופן שימושו בחדר וכי רמת ההשגחה שלהם תרד, כאשר יחושו, שהם יכולים לשוב ולסמוך עליו".
לסיכום, מציין פרופ' עומר: "נדרש איזון עדין בין הכרה בצורך הנורמטיבי והבריא בפרטיות לבין השגחה ונוכחות הורית".
ואני רוצה להוסיף, כי במסר, בו ההורים מבהירים למתבגר שלהם, כי הם יכבדו את פרטיותו, אם ירגישו, שהם יכולים לסמוך עליו, הרי שהם מעבירים אליו מסר חיוני ביותר: הם מבהירים לו, כי כל רצונם הוא לחוש, כי הם מאמינים שניתן לסמוך עליו. זהו מסר, שהמתבגר זקוק מאד לקבל מהוריו, על אף מה שנראה מצדו כלפי חוץ, כי 'יש לו מספיק בטחון בעצמו מתוך עצמו וכי אינו זקוק לעידוד וחיזוק מהוריו…'
________
*במילה "מתבגר" אני כמובן מתייחסת גם ל"מתבגרת".
לקריאה נוספת:
הסמכות החדשה: במשפחה, בבית הספר ובקהילה מאת פרופ' חיים עומר, הוצאת מודן (2008)
אולי יעניין אתכם לקרוא גם על: