הקסם שבתהליך בטיפול משפחתי

מאת: דורית פישמן רוזנטל, עו״ס קלינית, מטפלת זוגית ומשפחתית

מיכל עמדה במרכז המטבח, פניה אדומות מכעס, עיניה רושפות אש. היא עמדה מול אביה, מורה עליו באצבע מאיימת ״אתה מפלצת!״ היא אמרה ״אני שונאת אותך!״. המלים היו כמו חץ בליבו של האב. הוא הרגיש תחושת כישלון עצומה.

כבר תקופה ארוכה שהיחסים עם הבת הולכים ומתדרדרים והוא אינו יודע איך לעצור את ההתדרדרות. ירדנה, האם, ישבה ליד שולחן האוכל ושתקה. היא רצתה להתערב במריבה, רצתה להרגיע את הרוחות, אבל פחדה שאז הקצף של הבת יופנה אליה.

המלים היו כמו חץ בליבו של האב. הוא הרגיש תחושת כישלון עצומה.

״אני ההורה שהיא עדיין מכבדת, עמי היא עדיין מדברת״ חשבה ״שלא נפסיד גם את זה״… ואילו האב, דוד, חשב, הנה אשתי שוב מפקירה אותי. נח לה שאני אהיה ״ההורה הרע״ והיא תישאר ״ההורה הטוב״. הכעס, הפחד והכאב, הידקו את טבעת החנק סביב בני המשפחה.

הראשונים שהגיעו לטיפול היו ההורים. הם האשימו זה את זו בכך שהמצב התדרדר כל כך. האם האשימה את האב שהוא מתווכח עם הבת במקום להקשיב לה. ואילו האב האשים את האם בכך שהיא מפקירה אותו להיות זה שסופג את כל האש. מפקירה אותו לבד במערכה. הם היו אובדי עצות. הבת מיכל, בשנות העשרים לחייה, שהיתה תלמידה מצטיינת בנעוריה, ומקובלת חברתית, מדאיגה אותם היום. היא חיה בבית ההורים, לא נרשמה ללימודים, מתקשה להתמיד במקום עבודה. אבל המדאיג מכל הוא המצב התמידי של כעס, מרירות והאשמה שהיא מפנה כלפי הוריה. מה עושים?

כשהמטפלת הציעה לצרף את מיכל לטיפול, ההורים הגיבו בביטול. ״אין סיכוי שהיא תבוא״. פסקו. המטפלת הציעה לנסות. ״מה יש להפסיד״? כמה ימים אחר כך, התקשרו ההורים אל המטפלת בהפתעה גמורה. הם הציעו לבת להצטרף לטיפול והיא הסכימה! איך קרה הדבר? אחרי ששנים הם מציעים לה ללכת לטיפול בעצמה והיא מסרבת, כועסת עליהם שהם עושים ממנה ״פגומה״ אחת שזקוקה לטיפול, פתאום היא מסכימה?

מדוע הסכימה מיכל לבוא לטיפול משפחתי וסרבה בנחרצות ללכת לטיפול פרטני לעצמה במשך שנים? הסיבה היא, כי בטיפול משפחתי יש הכרה של בני המשפחה שכולם אחראים למצב. לכל אחד יש חלק בכך שהגענו לאן שהגענו, וכולנו מוכנים להתגייס כדי שהמצב ישתנה. כאשר מערכות היחסים במשפחה מעורערות, כשהתקשורת הופכת לא נעימה או לא יעילה, יש צורך בהתגייסות של כל בני המשפחה לשיפור המצב.

ההתגייסות הזו של כולם, הפיכת הבעיה מפרטנית למשפחתית, לקיחת האחריות המשותפת הן על הבעיה והן על פתרונה, הם אחד הכוחות המיוחדים של טיפול משפחתי. ואילו עבור מיכל היה המסר מהוריה כי למרות שאת כל כך כועסת עלינו, למרות המריבות הרבות והלא נעימות, אנחנו אוהבים אותך, אנחנו לא מוותרים עליך, ואנחנו מוכנים להילחם על הקשר איתך, כדי שלא נאבד אותך, וכדי שנוכל לשפר את הקשר בינינו. זה מסר מאד חשוב במשפחה, גם כשיש כעסים וקונפליקטים.

הפגישות הראשונות היו קשות מאד. מיכל הטיחה בהוריה האשמות. ההאשמות לוו במילים קשות ובעלבונות. האב מיעט לדבר, והמטפלת יכלה לראות איך גם המעט שהאב אומר מקפיץ את הבת. איך כמעט כל דבר שנאמר על ידי האב מפורש על ידי הבת באופן שלילי. האם ניסתה לפשר. הציבה עצמה בעמדת ״השופטת״ כשהיא נוטה יותר לצד הבת, מחשש לעורר את קצפה.

אבל עם התקדמות הפגישות, ושימוש בטכניקות טיפול שחלקן לא מילוליות, החל לקרות משהו. תחילה יכלה הבת לומר את אותם דברים קשים, אבל בטון אחר. שקט. אחר כך הפכו המילים הקשות והבוטות למילים שאפשר היה לשמוע ולעכל.

כשדבריה של מיכל נאמרו בטון ובדרך בה יכלו ההורים להקשיב ולשמוע את דבריה, הם יכלו להבין ממנה אילו דברים בהיסטוריה המשפחתית גרמו לה להרגיש כפי שהיא מרגישה. תחושתה שהיא הבת הפחות מועדפת מבין הילדים, אחת מבין שתי אחיות, כשאחותה לקתה במחלה קשה בילדותה, ושהטיפול באחות החולה גזל חלק ניכר מזמנם ותשומת ליבם של ההורים במשך שנים רבות. מיכל הביאה דוגמאות שונות לאירועים לאורך השנים בהם לתחושתה היתה מוזנחת על ידי ההורים, ובמיוחד על ידי האב. היא תארה את עצמה כילדה בלתי נראית ובלתי נשמעת בבית.

נעשתה עבודה מעמיקה עם ההורים אשר באמצעותה הצליחו לתת הכרה לתחושתה זו של מיכל, ולקחת אחריות על דברים שנעשו. חלק זה היה משמעותי וחשוב מאד למיכל. היא הרגישה שסוף סוף לאחר שנים הוריה שומעים ורואים אותה. בתגובה, יכלה מיכל להתחיל ולספר לעצמה סיפור חדש, אחר, בקשר למקומה בתוך המשפחה, ובקשר ליחסם של הוריה אליה. גילינו כי האב, שנפגע לאורך השנים מדבריה של מיכל, לא היה מסוגל להקשיב להם ומיד הדף אותם בכעס, שנבע מכאב ופגיעה. כך הרגישה מיכל שדבריה לא נשמעים ושאביה לא ״סופר״ אותה. בעבודה משותפת השתפרה התקשורת בין האב והבת. הם למדו להקשיב זה לזו, לראות כל אחד את האחר בדיאלוג ביניהם, את הכאב של האחר, גם אם הדברים אינם נוחים לשומע. הם גם למדו להשמיע את הדברים כך שהאחר יוכל באמת להקשיב להם.

למשפחה יש עוד דרך לעבור. לא הכל נפתר ולא אוכל לספר שמאז הם חיים באושר ועושר ללא מריבות, כעסים וקשיים. אבל הם מדברים, ואפילו נהנים אחד בחברת השני. הדיאלוג בין מיכל לאביה השתפר פלאים, והם מסוגלים לדבר זה עם זו בכבוד, גם כשאין הסכמות.

המשפחה הזו וסיפורה הם דוגמא לקסם של הטיפול המשפחתי. למשפחה שסרבה לקבל כעובדה מוגמרת את היחסים העכורים בין בני המשפחה והחליטה לעשות מעשה. משפחה שהחליטה שהיחסים המשפחתיים חשובים מספיק כדי לעבוד עליהם וכדי לחתור לשפרם. משפחה שלקחה אחריות. שחבריה חדלו להאשים זה את זה במצב, והחליטו לבדוק ביחד מה לא עובד, ואיך אפשר לשפר אותו. בתמורה לעבודה הקשה שעשו, הם זכו מחדש זה בזה, ובאיכות חיים טובה יותר בבית.

(הדמויות לעיל הינן דמויות בדויות, וסיפורן מובא להדגמה בלבד. כל קשר בין דמויות אלה למציאות הינו מקרי בהחלט).